הפוסט הזה התחיל למעשה בעקבות תמונה שנתקלתי בה במהלך גיגול של המילים "הפגנה" ו"מחאה", שבה שתי בחורות אוחזות בשלטים עם הכיתובים: "חצאיות מיני לנצח" ו"דיור לא הוגן כלפי חצאיות מיני". מכיוון שההפגנה הזעירה הזאת סקרנה אותי, החלטתי לבצע תחקיר קטן מדוע הבנות האלה כ"כ התבאסו על כריסטיאן דיור.
אז קודם רק אבהיר נקודה אחת: המחאה הזאת לא הייתה נגד כריסטיאן דיור, אלא נגד מארק בוהאן, שהיה המעצב של "דיור" במהלך שנות השישים. ב-1966 הציג בוהאן קולקציית חורף חדשה בבוטיק שלו בלונדון שכללה בין השאר מעילים וחצאיות ארוכות שאיימו לחסל את טרנד חצאיות המיני שהפך פופולרי בתחילת שנות השישים, ונחשב לסמן לפמיניזם ולדעה חופשית. "חצאיות המיני מוכחיות שאפשר לתפור את רוח הזמן בכמה אינצ'ים של בד", סיכם זאת הסופר טום רובינס.
מכיוון שחצאיות קצרות לא היו אהודות על קהל הקונים השמרן (והעשיר) יותר, הקולקציה נטולת המיני התקבלה במחיאות כפיים ובקריאות שמחה, כפי שניתן לקרוא בידיעה הזו שפורסמה בסקשן האופנה ב-Gadsden Times (הידיעה אמנם מתייחסת לתצוגה הפריזאית אבל מדובר באותה קולקציה שהוצגה מספר ימים לאחר מכן גם בלונדון).
למחאה מול החנות של "דיור" הגיעו בסך הכל ארבע בחורות עם שלטים וחצאיות מיני, אבל הקבוצה אליהן הן היו שייכות, The British Society for the Preservation of the Miniskirt, היתה גדולה הרבה יותר וכללה יותר מ-400 חברים, שבראשם עמד ביל שרף, שהאמין שהאגודה קיימת לטובת האנושות כולה.
כמובן שהבוטיק של "דיור" לא היה מקור הפגיעה היחיד באנושות, והאגודה למען החצאיות הגיעה עם השלטים גם לאולפני הטלוויזיה בהם צולמה התוכנית הפופולרית !Ready Steady Go שבה הציגה המנחה קתי מקגוון מוזיקה עכשווית ובמקביל שימשה השראה אופנתית לבנות הממלכה.
מקגוון היתה חובבת חצאיות מיני, ואף השיקה באותן שנים קו אופנה שכלל שמלות אופנתיות באורך הנכון. "יש לי את ההזדמנות להראות לכם מה שאני מאמינה שמגניב לאביב. המראות האלה הם לכל הבנות שרוצות לבטא את האישיות שלהן", כתבה בקטלוג. הצרות החלו כשמקגוון החליטה להופיע באחת התוכניות עם חצאית מקסי, ועוררה את זעמם של חובבי הקצר, שחששו שהיא תשפיע על כל הצופות והמעריצות.
קשה לומר שמקגוון או "דיור" הצליחו להעלים את חצאיות המיני, אבל כמובן שהקרדיט להישארותן לא קשור לפעולות המחאה. בהמשך שנות השישים המיני התקצר עוד יותר והפך למיקרו מיני, אבל בתחילת שנות השבעים מעצבים רבים החלו לפנות לאורכי המידי והמקסי, ששוב הובילו למחאה חברתית ולהקמת קבוצות נגד נוספות כמו GAMS) Girls Against More Skirt), שהמשיכו להפגין מול חנויות בגדים בערים הגדולות.
אז קודם רק אבהיר נקודה אחת: המחאה הזאת לא הייתה נגד כריסטיאן דיור, אלא נגד מארק בוהאן, שהיה המעצב של "דיור" במהלך שנות השישים. ב-1966 הציג בוהאן קולקציית חורף חדשה בבוטיק שלו בלונדון שכללה בין השאר מעילים וחצאיות ארוכות שאיימו לחסל את טרנד חצאיות המיני שהפך פופולרי בתחילת שנות השישים, ונחשב לסמן לפמיניזם ולדעה חופשית. "חצאיות המיני מוכחיות שאפשר לתפור את רוח הזמן בכמה אינצ'ים של בד", סיכם זאת הסופר טום רובינס.
מכיוון שחצאיות קצרות לא היו אהודות על קהל הקונים השמרן (והעשיר) יותר, הקולקציה נטולת המיני התקבלה במחיאות כפיים ובקריאות שמחה, כפי שניתן לקרוא בידיעה הזו שפורסמה בסקשן האופנה ב-Gadsden Times (הידיעה אמנם מתייחסת לתצוגה הפריזאית אבל מדובר באותה קולקציה שהוצגה מספר ימים לאחר מכן גם בלונדון).
למחאה מול החנות של "דיור" הגיעו בסך הכל ארבע בחורות עם שלטים וחצאיות מיני, אבל הקבוצה אליהן הן היו שייכות, The British Society for the Preservation of the Miniskirt, היתה גדולה הרבה יותר וכללה יותר מ-400 חברים, שבראשם עמד ביל שרף, שהאמין שהאגודה קיימת לטובת האנושות כולה.
כמובן שהבוטיק של "דיור" לא היה מקור הפגיעה היחיד באנושות, והאגודה למען החצאיות הגיעה עם השלטים גם לאולפני הטלוויזיה בהם צולמה התוכנית הפופולרית !Ready Steady Go שבה הציגה המנחה קתי מקגוון מוזיקה עכשווית ובמקביל שימשה השראה אופנתית לבנות הממלכה.
מקגוון היתה חובבת חצאיות מיני, ואף השיקה באותן שנים קו אופנה שכלל שמלות אופנתיות באורך הנכון. "יש לי את ההזדמנות להראות לכם מה שאני מאמינה שמגניב לאביב. המראות האלה הם לכל הבנות שרוצות לבטא את האישיות שלהן", כתבה בקטלוג. הצרות החלו כשמקגוון החליטה להופיע באחת התוכניות עם חצאית מקסי, ועוררה את זעמם של חובבי הקצר, שחששו שהיא תשפיע על כל הצופות והמעריצות.
 |
| מתוך הקטלוג של קתי מקגוון |
 |
| ה-GAMS מוחים נגד חצאיות ארוכות, 1972 |
